ע"א 2079/09

תקציר

השופטת, רות לב הר שרון, דחתה את הערעור מכמה נימוקים. ראשית, סעיף 7(א) לחוק הבנקאות אוסר על בנקים להתנות שירות אחד בשירות אחר, אך המערערת לא הצליחה להוכיח כי לא היה קשר עסקי סביר בין ההלוואות שניתנו לבין עסקת ה"צילינדר" העתידית. עסקת הצילינדר נמצאה קשורה קשר הדוק עם ההלוואות, ושימשה כאמצעי ביטוחי או אמצעי לגידור סיכונים מפני עלייה אפשרית בשיעור ההפרש, שהיה קשור ישירות להלוואות. לפיכך, לא הייתה התניית שירות שלא כדין. שנית, בית המשפט אימץ את חוות דעתו של פרופ' האוזנר, שהעיד כי עסקת הצילינדר הייתה מוצדקת, סבירה וביטוחית מפני סיכונים, וככזו היא היוותה קשר עסקי לגיטימי עם ההלוואות. שלישית, בית המשפט תמך בקביעתו של בית משפט קמא כי המערערת נדרשה לחדש את הגליל מדי שנה, וקביעה זו לא נפגעה, שכן מדובר במסקנה עובדתית המבוססת על התרשמותם הישירה מעדויות העדים. יתר על כן, השופט הדגיש כי המערער, איש עסקים, היה חייב להבין את ההשלכות של העסקה העתידית עליה חתם, במיוחד לאור אופי ההלוואות הקשורות ליחסי הציבור. לפיכך, דחה בית המשפט את הטענה כי הבנק לא הסביר למערערת את מהות העסקה. לבסוף, השופט הגיע למסקנה כי התביעה נדחתה בזמן. עילת התביעה קמה ביום החתימה על הטפסים, שהוא 20.10.99, והתביעה שהוגשה באוקטובר 2007 הייתה הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות. השופטת המליצה לדחות את הערעור ולהטיל על המערערת הוצאות משפט, דבר שהתקבל גם על ידי עמיתיה, השופטים ישעיהו שנלר וד"ר קובי ורדי.