עע"מ 7486/14

תקציר

טענתה העיקרית של המערערת היא כי יש להתייחס לפיקדון כאל מכלול, שכן הוא לא הניב כל גידול בעושר אלא הפסד ממשי, ולפיכך אין לחייבו במס. המערערת טוענת כי הפרשי ריבית והצמדה מהווים את אותו מקור הכנסה, אותו אין לחלק באופן מלאכותי. עם זאת, השופט קבע כי הכנסות מריבית והכנסות מהפרשי הצמדה הן מקורות הכנסה נפרדים ושונים ולכן יש להתייחס אליהן באופן שונה לצורכי מס. השופטת הסבירה כי שני סוגי הכנסות אלה מוגדרים ומטופלים באופן שונה בחוקים הרלוונטיים ובפסיקות קודמות של בתי המשפט, ויש סיבות הגיוניות להבחין ביניהם. לפיכך, התשואה על הפיקדון מורכבת משני מרכיבים נפרדים: רכיב הריבית ורכיב הפרש ההצמדה, אליהם יש להתייחס בנפרד. זאת ועוד, השופטת ציינה כי גם אם קיימת הבחנה בין הריבית שנצברה על הפיקדון לבין ההפסד מהפרשי הצמדה, אין משמעות הדבר שניתן לקזז הפסדים כנגד רווחים במקורות הכנסה אחרים, שכן המערערת לא העלתה טענה זו ולא הראתה קונסטרוקציה משפטית שתאפשר קיזוז כזה. השופטת הבהירה כי יש לבחון כל מקרה לגופו על פי הקשרו והוראות החוק הספציפיות. לפיכך, נדחתה העתירה לביטול החלטת בית המשפט המחוזי, והמערער חויב בהוצאות המשיב בסך 30,000 ₪. השופטים י' עמית ומ' מזוז הסכימו עם פסק הדין.