ת"א 29457-11-14

תקציר

התובעות, חברות יזמיות, התקשרו עם בעלי הדירות בהסכמים להקמת פרויקטים של תמ"א 38. במסגרת ההסכמים התחייבו החברות לחזק יסודות מבנים ישנים מפני רעידות אדמה ולשפץ אותם בתמורה ליחידות דיור נוספות. הנתבעת, עיריית תל אביב, דרשה מהתובעים תשלום היטלי סלילה ותיעול כתנאי למתן היתר בניה. התובעים טענו כי ההיטלים נגבו שלא כדין ללא התחשבות בשטחים במסגרת תמ"א 38, וביקשו החזר בתוספת ריבית. בעירייה הכחישו את הטענות וטענו כי ההיטלים נגבו כדין. בית המשפט מצא כי התובעים ויתרו במפורש על טענותיהם בסוגיה הראשונה הנוגעת לאופן חישוב ההיטל וזנחו עילות תביעה אלה. בית המשפט הסכים עם העירייה כי החיוב בגין תוספת בנייה אינו תלוי במועד ביצוע עבודות התשתית ובדמי השתתפות בעבר. חוות הדעת של מומחה התובעים, שהסתמכה על תקנון לא רלוונטי והתעלמה מחוקים רלוונטיים, נמצאה כבלתי עולה בקנה אחד עם החוקים והפסיקה הרווחים. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענות התובעים בנושא הראשון היו נדחות לגופן. באשר לסוגיה השנייה, מצא בית המשפט כי סביר להניח שהעירייה לא הביאה בחשבון שטחים מסוג תמ"א 38 במפורש בעתודת חישוב ההיטל בעת שנעשתה בשנת 2008, נוכח מספרם הזניח של פרויקטים מסוג זה שהיה צפוי אז. בית המשפט קיבל את הסברה של העירייה כי שטחים אלה אכן נלקחו בחשבון בשמורות, וכי השטחים שנגבו בפועל במקרה הנוכחי נופלים בגדר השמורות. עוד ציין בית המשפט כי התובעים לא הסתמכו על פטור כלשהו מתשלום היטלים וכי המחוקק לא התכוון להעניק פטור כזה. בית המשפט קבע כי טענת התובעים בשני הנושאים נכשלה ודחה את התביעה. התובעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של העירייה, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪, בתוך 30 יום.