ב"ל 2653/98

תקציר

התובעים, אזרחים ישראלים שעברו להתגורר בשטחים לאחר שנישאו לתושבי טול כרם וקלקיליה, ביקשו לקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבאות ילדים עבור הילדים שנולדו להם שם. התובעים חזרו לישראל עם משפחותיהם והגישו בקשה לקצבאות ילדים שנים לאחר לידת הילדים. המכון אישר את התביעות לתקופה הנוכחית אך דחה את הטענות הרטרואקטיביות בנימוק של עיכוב בהגשתן. התובעים עתרו לבית המשפט בטענה כי החלטת המכון אינה סבירה. בית המשפט בחן את התביעות לפי חוק ההתיישנות ושיקול דעתו של המכון. נמצא כי חובת המוסד למסור הודעה בכתב על דחיית התביעה לא קוימה, ולכן טענת ההתיישנות אינה תקפה. לאחר מכן, בחן בית המשפט את הפעלת שיקול הדעת של המכון בנוגע לתביעות מאוחרות. בית המשפט קבע כי ידיעת התובעים על התביעות והיעדר מסמכים רשמיים המאשרים את נוכחות הילדים בשטחים הם גורמים רלוונטיים. מאחר שהתובעים לא עיכבו ביודעין את תביעותיהם והקריטריונים לזכאות לא התבססו רק על רישומים רשמיים, קבעה השופטת כי יש לאשר את התביעות לתקופה רטרואקטיבית של שלוש שנים מיום הגשתן. השופט הדגיש כי התערבות בשיקול הדעת של המכון היא חריגה ובהתחשב בהשלכות התקציביות ובמגמות החקיקתיות בפרשנות הביטוח הלאומי. ההחלטה נועדה לאזן בין זכויות התובעים לבין שיקול דעתו של המכון וההשלכות התקציביות הרחבות יותר. לפיכך, התביעות התקבלו באופן חלקי, והמכון חויב לשלם קצבאות ילדים לתקופה רטרואקטיבית, לצד פיצוי בגין פיגור בתשלום.