ו"ע 25437-10-19

תקציר

הדיון נסוב סביב "יום המכירה" של דירה, שהוא מכריע בקביעת מס שבח. המערערים טוענים כי יש להגדיר את "יום המכירה" כיום בו התקיימו תנאי ההתליה של הסכם הרכישה, ואילו המשיב טוען כי זהו יום חתימת הסכם הרכישה. בית המשפט מצדד במשיב, תוך שהוא מצטט פסיקות קודמות ואת כוונת הצדדים כפי שעולה מהסכם הרכישה. קביעה זו משפיעה על המועד שבו היה על המערערים למכור דירת מגורים אחרת כדי להיות זכאים לשיעורי מס רכישה מופחתים. נקודת המחלוקת השנייה היא סמכותו של מינהל מיסוי מקרקעין להאריך את התקופה למכירת הדירה הנוספת כדי להיות זכאי לשיעורי המס המופחתים. החוק קובע כי המינהל רשאי להאריך כל מועד אם ביקש זאת ואם יש סיבה מספקת. פסיקות קודמות חילקו את יכולתה של הרשות להאריך מועדים. עם זאת, בית המשפט מבהיר כי הסמכות משתרעת רק על פעולות שהן חובה או ברשות הנישום מול רשות מיסוי מקרקעין. התקופה הנקובה למכירת הדירה לקבלת הטבת המס אינה "מועד" ככוונת החוק; במקום זאת, זהו תנאי חקיקתי לקבלת ההטבה. יתר על כן, הכוונה מאחורי החקיקה התומכת בתנאי זה הייתה לעודד מכירה מוקדמת של דירות. לפיכך, למינהל מיסוי מקרקעין אין סמכות להאריך תקופה זו. לבסוף, בית הדין דן בדחיית טענת המערערים כי הייתה סיבה מספקת להאריך את התקופה, גם אם הייתה למינהל סמכות לעשות כן. אין די בהצדקות המערערים, לרבות נסיבותיהם האישיות ואי הוודאות שבעסקה עקב תנאי ההשעיה. המערערים יכלו לנקוט במספר פעולות על מנת להבטיח את הטבת המס, אך בחרו שלא לעשות כן. בית המשפט דוחה גם את טענות המערערים בדבר הסתמכות על הצהרה של עובד המשיב ואת הטענה כי המשיב התמהמה בקבלת החלטה בבקשתם. הערעור נדחה, והמערערים חויבים בהוצאות בסך 20,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין.