ע"א 2346/23

תקציר

בית המשפט דחה את הערעור באופן עקרוני והדגיש כי ערכאת הערעור ככלל אינה מתערבת בממצאים עובדתיים ומהימנים, אלא בנסיבות חריגות, שמקרה זה לא הציג. בית המשפט ציין כי למרות שבתנאים רגילים ניתן לשקול ערעור על חיוב בדמי שכירות מעבר לתקופה שנקבעה, המערערת הגישה גם תביעה שכנגד מבלי להבהיר אותה כחלופה לתקופת ההתיישנות. לפיכך, לא ניתן היה לקבל את טענת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט זיהה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא בעניין חיובים אישיים בגין ארנונה כנגד המערערת. הטענה הראשונית נעדרה ייחוד, ובית משפט קמא טעה והפעיל את סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים, בעוד שההוראה המתאימה היא סעיף 8(ג). סעיף זה קובע תנאים בהם ניתן לגבות חובות ארנונה של חברה פרטית מבעל השליטה בה, בכפוף לנסיבות ספציפיות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה. עם זאת, המועצה לא הצליחה להוכיח כי התקיימו התנאים הנדרשים, ובפרט כי נכסי החברה פורקו או הועברו ללא תמורה מספקת. משכך, לא מצא בית המשפט בסיס לחייב אישית את המערערת בארנונה של החברה. לפיכך, הערעור נדחה במלואו למעט החיוב האישי בארנונה כנגד המערערת. בית המשפט הציע כי הצדדים עשויים להפיק תועלת מחיפוש אחר פתרון ידידותי. כל השופטים הסכימו עם פסק דינו של השופט י' עמית.