דב"ע נה/272 - 3

תקציר

המערער במקרה זה ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת אשר דחה את דרישותיו להכריז על עובד קבוע במועצה המקומית המשיבה ולהכריז על פיטוריו כבטלים. המערער תבע תחילה את המועצה לאחר שפוטר מתפקידו כמנהל מחלקת הגבייה, וכן ביקש להשתתף במכרז פנימי לתפקיד גזבר. בית הדין האזורי מצא כי המערער אינו עובד קבוע ועל כן דחה את טענותיו. בערעור טען המערער כי המועצה פעלה בחוסר תום לב, כי פיטוריו היו בניגוד לצדק הטבעי, כי בית הדין יישם באופן שגוי את הדין הרלוונטי וכי פיטוריו נבעו ממניעים פוליטיים. בית המשפט המחוזי בחן האם המערער היה עובד מבחן או עובד קבוע, ומצא כי הראיות תומכות בראשון. לאחר מכן היא התייחסה לשאלות האם ניתן לפטר את המערער בתקופת המבחן בגין עבירת משמעת ללא החלטת בית דין משמעתי, האם הפיטורים נבעו מעבירת משמעת, האם נפלו פגמים בהליך הפיטורים ואילו סעדים ניתן להעניק. בית הדין מצא כי החוק הרלוונטי מגביל את יכולתה של המועצה לפטר עובדים שהגיעו לשישה חודשי שירות בתקופת הניסיון שלהם בגין עבירות משמעת, וכי פיטורי המערערת נופלים לקטגוריה זו. עוד נקבע כי המועצה לא הצליחה להוכיח כי שקלה את עניינו של המערער כראוי, וכי לא ניתן לו שימוע הוגן. למרות פגמים אלה, לבית המשפט היה שיקול דעת לגבי הסעד שהוא יכול לתת. בית הדין החליט כי פסק דין הצהרתי יהווה סעד הולם יותר מאשר השבה, בהתחשב בכך שמשרתו של המערער אוישה על ידי עובד אחר. פסק דין זה קבע כי פיטורי המערער היו שלא כדין, כי הוא זכאי לחזור לתפקידו כמנהל מחלקת הגבייה כעובד מבחן, והתווה את ההליך לקביעת מעמדו וכל זכאות כספית הנובעת מהפיטורים שלא כדין. הערעור התקבל אפוא בחלקו, והמשיב חויב לשאת בהוצאות המערער.