תמ"ש 17789-06-21

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת למקום מגוריהם הרגיל של שלושה ילדים קטינים ולמשמורתם לאחר פרידת הוריהם. האב טען כי מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים היה בארצות הברית, ואילו האם טענה כי הוא בישראל. בית המשפט בחן את הסוגיה על פי הוראות אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית. לאחר ששקל את חומר הראיות, קבע בית המשפט כי מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים היה אכן ישראל. קביעה זו התבססה על מספר גורמים: עליית המשפחה לישראל מכוח חוק השבות, השתלבותם של הקטינים במסגרות החינוך בישראל וכוונת ההורים להשתקע בישראל דרך קבע, כפי שעולה מהתחייבויותיהם והסכמיהם. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי מעשיו של האב עצמו – עזיבתו את ישראל במפתיע ונקיטת הליכים משפטיים מבלי לגלות את מלוא הנסיבות – סותרים את טענתו לשהייה זמנית בישראל. בנוסף, דן בית המשפט ברלוונטיות של שני הסכמים בין ההורים – הסכם אמריקאי שנחתם טרם עלייתם לישראל והסכמים ישראליים הקובעים את זמניות שהותם בישראל. ההסכם האמריקאי נמצא לא רלוונטי בהקשר הנוכחי, וההסכמים הישראליים, שלא אושרו על ידי בית המשפט, לא יכלו להוות בסיס לטענה של אי החזרה שלא כדין. עוד ציין בית המשפט כי זכויות המשמורת של האב, בהתאם להסכמים ולהחלטות קודמות של בית המשפט, לא נפגעו בהמשך ישיבתם של הקטינים בישראל. לבסוף, הגיע השופט למסקנה כי טענת האב לאי החזרה שלא כדין נדחתה בשל הימנעותו מבקשת החזרה והסתרת יציאתו לצמיתות מישראל. בעקבות זאת חויב האב בהוצאות המשפט של הנתבע, שכר טרחת עורך דין והוצאות הלשכה לסיוע משפטי.