ע"ו 32535-03-11

תקציר

פסק דין זה דן בהכרה בזכותם של ניצולי שואה לקבל הטבות מממשלת ישראל מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, ובפרט בעילות לקבלת הטבות על בסיס טענות לבריחה בשל פחד ועוצר. סגן הנשיא, השופט וסרקרוג, והשופטים האחרים, כהן ושפירא, הגיעו למסקנות שונות באשר לקבילות ערעוריהם של שני המערערים, הגב' הלמר וגב' דוידוביץ'. שני המערערים הגישו לראשונה בקשות להטבות בשנת 1997, אשר נדחו על ידי המשיב בשנת 1999, בשל שיהוי ניכר בהגשת התביעה. הערעורים הוגשו בשנת 2010, 11 שנים לאחר הדחייה. נקודת המחלוקת העיקרית הייתה האם העובדה שהמשיבה לא שלחה את ההחלטות הדוחות את התביעות בדואר רשום, כנדרש בחוק, משמעה שהתביעות עדיין תלויות ועומדות. השופט וסרקרוג טען כי יש לראות בדיון בוועדת הערר ערעור על ההחלטה משנת 1999 ולכן יש לראות את התביעה כתלויה ועומדת משנת 1997. לפיכך, היא הציעה להכיר בזכותם של המערערים להטבות רטרואקטיבית מאוקטובר 2005, בדומה למקרים אחרים שבהם תלויים ועומדים ערעורים. מנגד, השופט כהן סבר כי אין להותיר את מועד הערעור על כנו רק משום שההחלטה לא נשלחה בדואר רשום. תחת זאת, יש לראות את מועד קבלת ההחלטה כמועד הנקוב על ידי המערערים, ומאחר שהם קיבלו את ההחלטה במשך מספר שנים, אין להכיר בדיעבד בזכות הערעור שלהם. לבסוף, הסכים השופט שפירא עם השופט כהן, והדגיש כי אופן מתן ההחלטה אינו רלוונטי כאשר הוכח בפועל כי ההחלטה הגיעה לידי המערערים, דבר שאין חולק עליו במקרה זה. מאחר שהמערערים לא תבעו בעבר פיצויים מטעמי עוצר ועניינם לא היה תלוי ועומד במועדים הרלוונטיים, העילות היחידות לקבלת הטבות הן אלה הנתבעות בבקשה הנוכחית. לפיכך, ברוב דעות דחו השופטים את הערעור מבלי להורות על הוצאות נוספות, וזכאותם של המערערים להטבות, אם ישנן, תחל ממועד הבקשה החדשה.