בר"ע 27674-02-23

תקציר

בית הדין דחה בקשה של עובד לסעד זמני כנגד פיטוריו מחברה לתועלת הציבור, שבה עבד משנת 1986. בעקבות מגבלות רפואיות שהגבילו את יכולתו של העובד לבצע עבודה פיזית מאומצת, שינתה החברה את עמדתו. עם זאת, העובד סירב, ולאחר שימוע לפני פיטורים, החברה פיטרה אותו. העובד עתר לבית הדין האזורי לקבלת סעד זמני, אך בקשתו נדחתה. לאחר מכן הגיש העובד בקשה לחופשה כדי לערער על החלטת בית הדין האזורי, בטענה בין היתר לאפליה ופגיעה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את הבקשה ושמעה את הצדדים, החליטה שלא ליתן רשות ערעור. בית הדין ביסס את החלטתו על אי הוכחת זכות לכאורה של העובד ועל היעדר הצדקה למתן סעד בטרם הבהיר לגופו של עניין. בנוסף, ציין בית הדין את מערכות היחסים המורכבות בין הצדדים, את חלוף הזמן שחלף מאז מילא העובד את תפקידו בפעם האחרונה ואת קרבתו לגיל הפרישה, כל אלה השפיעו על ההחלטה. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון לעומק את הסוגיות שהועלו בהליך העיקרי בבית הדין האזורי.