ת"א 40366-03-19

תקציר

התובע, תושב חוזר, פנה לנתבעת לצורך ייבוא אישי של רכב מחו"ל. לצורך כך העביר התובע לחשבון הנתבע סך של 156,495 ₪ אך לא קיבל את הרכב. התובע תבע את הנתבעים על סך 257,046 ₪ פיצויים, בטענה לתרמית ורשלנות שלהם. הנתבעים הכחישו טענות אלה וטענו כי מילאו את תפקידם וכי הכשלים נבעו מצדדים שלישיים כגון רשות המיסים ומשרד התחבורה. גם הצדדים השלישיים הכחישו את הטענות נגדם וטענו כי לנתבעים אין רישיונות יבוא. בית המשפט קיים מספר קדם משפט והכריע במספר נושאים, ביניהם חיוב הנתבעים לשלם לתובע סך של 123,955 ₪, החלטה שבוטלה מאוחר יותר בערעור הנתבעים. לאחר מכן הגישו הנתבעים בקשה לפסול את השופט בשל חוסר משוא פנים לכאורה הנובע מפסק הדין החלקי. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה, בנימוק של שיהוי ניכר בהגשה, חוסר ההצדקה בטיעוני הנתבעים והנוהג המקובל של שופטים לדון מחדש בתיקים. השופטת הדגישה כי פסק הדין החלקי התבסס על חישוביו של הנאשם עצמו ולא כלל הערכות מהימנות. זאת ועוד, הנתבעים לא ניהלו הליך גילוי מסמכים תקין ולא הוכיחו סיבות מיוחדות לעיכובם. לפיכך, השופט הגיע למסקנה כי הבקשה היא ניסיון לעכב את ההליכים ודחה אותה, ובכך הבטיח את המשך המשפט.