ת"א 1858/02

תקציר

פסק דין זה עוסק בבקשה של התובעים, חברי מושב רשפון עובדים למען התיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, לרשום חוזה חכירה על חלקת אדמה שבבעלותם משנת 1976. המגרש, ששטחו 1,772 מ"ר, הוקצה לתובעים על ידי המושב לבניית ביתם. בשנת 1981 חתמו התובעים על הסכם עם המושב, שהעניק להם את הזכות לגור בבית ואת האפשרות לרכוש אותו בתנאים מסוימים. המושב כבר מחזיק בקרקע, שבבעלות הקרן הקיימת לישראל (הנתבעת), המנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל. בשנת 1997 ביקשו התובעים לרשום את החלקה על שמם, אך המינהל התנגד בנימוק של מדיניות המגבילה את גודל החלקות המושכרות לבעלי מקצוע כמו התובעים למקסימום של דונם אחד (1,000 מ"ר). מדיניות המינהל יושמה בהחלטות פנימיות, שנים לאחר שמועצת מקרקעי ישראל קיבלה החלטות המאפשרות לבעלי מקצוע במושבים כמו התובעים לרשום את החלקות שניתנו להם על ידי המושבים. בית המשפט קבע כי החלטותיה הפנימיות של המינהלת הסותרות את החלטות מועצת מקרקעי ישראל אינן תקפות, שכן הן מהוות שינוי מדיניות החורג מסמכותו של המינהל. לפיכך, רשאים התובעים לרשום את החלקה כולה על שמם, מבלי להיות כפופים למגבלות גודל המינהל. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי זכותם של התובעים לרשום את החלקה נובעת אך ורק מהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ולא ממעמדם כבעלי רישיון בלתי חוזר. בנוסף, בית המשפט לא מצא אפליה נגד התובעים, שכן מגבלות הגודל של המינהל יושמו באופן סביר והגיוני לפני שהתובעים הגישו את בקשתם. מכאן, שהתובעים זכאים לרשום חוזה חכירה לכל החלקה, ועל הנתבע לשלם את הוצאותיהם המשפטיות ואת שכר טרחת עורך דינם.