עע"מ 5981/19

תקציר

במקרה זה דחה בית המשפט ערר על שלילת היתר לשימוש חורג מקרקע שיועדה לחקלאות אך משמשת כפארק אירועים, ואישר את החלטת הוועדה המחוזית. בית המשפט התייחס לעקרונות מרכזיים בדיני התכנון והבנייה, והדגיש כי כל היתר בנייה חייב להתאים לתכניות קיימות, אלא אם כן מנגנונים לחריגה, כגון הקלות, מופעלים במשורה בשל הפוטנציאל להפר את האיזון התכנוני. סירובה של הוועדה המחוזית התבסס על חריגה משמעותית מהייעוד החקלאי והיעדר אופק תכנוני המאשר שימוש כזה עשוי להיות מותר בעתיד. המערערים טענו כי די בתכנית המתאר הארצית 10/3, הצופה שימוש אפשרי בגן אירועים בשטחים חקלאיים מיוחדים, כצידוק. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי תמ"א 10/3 רק מצביעה על מגמות תכנוניות עתידיות ללא שינויי ייעוד מוחלטים. החלטת בית המשפט ציינה גם את מעמדו הבלתי חוקי של המבנה, כאשר היתר בנייה קיים רק בחלק מזערי, מה שסיבך עוד יותר את בקשת המערערים. דעת הרוב סכמה כי התערבות שיפוטית אינה מוצדקת בשל התחשבותה הכוללת של הוועדה המחוזית בגורמים תכנוניים רלוונטיים, בניגוד למקרים קודמים כמו גבעת האיריס בהם נדונו סוגיות דומות בשל הערכה חלקית. למרות התנגדותו של השופט י' עמית, שהעדיף אישור ביניים בשל הנוף התכנוני המתפתח ואופיו ההפיך של המבנה, הרוב תמך בטוהר התכנון, הרתיע משימוש בלתי חוקי וקבע כי ההחלטות בנושאים אלה צריכות להיות נתונות בעיקר בידי רשויות התכנון. בנוסף, בית המשפט הורה למערערים לכסות את הוצאותיה המשפטיות של הוועדה המחוזית, תוך הכרה בשיקול דעתה התכנוני של הוועדה במסגרת סמכותה ההיררכית.