ב"ל 1295/09

תקציר

התובע, עוזר מטפס, תבע את הנתבע בטענה כי ליקוי השמיעה והטנטון שלו נבעו מחשיפתו לרעש מזיק בעבודה. הנתבעת דחתה את תביעת התובעת וטענה כי הוגשה מעבר למגבלת 12 החודשים הקבועה בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי. התובע טען כי השיהוי צריך להביא לסכום פיצוי מופחת ולא לדחייה מוחלטת של התביעה. בית המשפט בחן את פרשנותו של סעיף 84א ומצא כי תחולתו הקפדנית של מגבלת 12 החודשים על ידי הנתבע הייתה שגויה. תחת זאת, יש לפרש את הסעיף כך שיאפשר הכרה בהחמרה כפגם נפרד בליקוי שמיעה, ובלבד שיתקיימו התנאים המהותיים. אם ליקוי השמיעה של התובע החמיר ב-20 דציבלים לפחות בשתי האוזניים במהלך 12 החודשים שקדמו להגשת התביעה, והוא המשיך לעבוד בתנאי רעש מזיקים, ניתן יהיה לזהות את עוגמת הנפש. העניין הועבר לקצין התביעות להמשך בירור. הנתבע חויב לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק דין זה מבהיר את הליך ההכרה בירידה בשמיעה ובטינטון כנפגעי עבודה, ומדגיש כי פרשנות סבירה של תקופת ההתיישנות בחוק מאפשרת דיון בתביעות בגין עוגמת נפש.