סע"ש 54205-03-19

תקציר

התובע, אליאור אלוש, תבע את מעסיקו לשעבר, הנתבעת, בתשלומים שונים הקשורים להעסקתו ולסיום העסקתו. התובע עבד אצל הנתבעת כעובד כללי וצבע מיום 1.2.2015 ועד ליום 27.4.2016 והשתכר כ-350 ₪ ליום. הצדדים חלקו האם התובע ביצע עבודה שיווקית וזכאותו לפיצוי בגינה. התובע תבע פיצויי פיטורים, פדיון חופשות, הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פרמיה, פיצוי בגין אי הודעה לעובד ושכר לפי חוק הגנת השכר. בדיון הודה התובע בקבלת תשלומים עבור הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים וחזר בו מטענות אלה. כמו כן תבע 450 ₪ עבור פדיון חופשה, אותם שילמה הנתבעת באופן חלקי. בית המשפט מצא לטובת גרסת הנתבע באשר להיקף עבודתו של התובע ונסיבות פיטוריו. בית המשפט קבע כי הנתבעת לא מסרה ביודעין לתובע הודעה על תנאי העבודה, והורתה לו לשלם פיצויים בסך 2,000 ₪. נטל ההוכחה לטענות התובע בנוגע לתנאי העבודה היה מוטל על הנתבעת, אך בית הדין מצא את גרסתם אמינה יותר. בית המשפט דחה את טענת התובע כי שולמו לו 200 ₪ ליום עבור עבודות שיווק, וקבע כי היא אינה מתיישבת עם ראיות אחרות. עוד נקבע כי התובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת, על מנת שהנתבע יוכל לנכות את תקופת ההודעה המוקדמת משכרו האחרון. באשר לתביעת התובעת לפרמיה בסך 80,000 ₪, בית המשפט לא מצא כל ראיה להסכמה לתשלום אחוזים מהעסקאות. שיחותיו של התובע עם מנהלי הנתבעת, אותן הקליט, לא תמכו בטענתו. כתוצאה מכך, דחה בית המשפט תביעה זו ואת התביעה לפיצויים לפי חוק הגנת השכר בגין תלושי שכר פגומים. הנתבעת חויבה לשלם לתובע 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת על תנאי העבודה, 268 ₪ בגין פדיון חופשה ו-1,020.6 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. תביעות התובעת להחזר תקופת ההודעה המוקדמת, הניכוי והפרמיה נדחו. עוד קבע בית המשפט כי התובע יישא בהוצאות המשפט של הנתבע בסך 15,000 ₪. תביעתו הכוללת של התובע בסך 107,819 ₪ נדחתה ברובה, וחוסר אמינותו תרם לתוצאה זו. לשני הצדדים זכות ערעור של 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. פסק דין זה ניתן ביום 9.5.2021.