רע"ב 2047/11

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המנהלי המרכזי בבקשתו של אסיר לקבל חופשה מהכלא. מדובר בעונש של 10 שנות מאסר בגין ריבוי תקיפות, כולל התעללות בבני זוג, תקיפת קטין ועבירות מין כגון אונס ומעשה מגונה. רשויות הכלא סירבו לבקשת העותר לצאת לחופשה, וסירוב זה זכה לערעור בבית המשפט המנהלי המרכזי. בית המשפט דחה את העתירה, בנימוק של התייעצות אמיתית בעניינו של האסיר וסבירות ההחלטה. לאחר מכן הגיש האסיר בקשה לחופשה כדי לערער על פסק דין זה בפני ערכאה גבוהה יותר. בקשת רשות הערעור נדחתה. השופט הניח, לצורך הטיעון, כי ניתן להחיל מבחן מרחיב יותר במקרה זה, אך עדיין לא מצא עניין עקרוני שיצדיק רשות ערעור. השופט הדגיש כי חופשה מהכלא אינה זכות אינהרנטית וכי ההחלטה נתונה בידי שירות בתי הסוהר, בהתבסס על המלצות הגורמים הרלוונטיים. השופטת סקרה את חלקיה החסויים של חוות הדעת של הוועדה המחוזית לטיפול בגילוי עריות ונחה דעתה כי הם שוקלים את התמונה הכוללת של מצבו של המבקש. יתר על כן, השופטת הכירה בכך שההבדלים בהמלצות בין מב"ן לוועדה המחוזית מובנים, לאור המיקוד השונה שלהם: מב"ן מעריכה את הסיכון הכללי הנשקף מהאסיר, ואילו הוועדה מתמקדת בסיכון הנשקף למשפחה ולקורבנות. השופטת הסכימה עם מסקנתו של בית המשפט לעניינים מנהליים כי פגמים פרוצדורליים שנפלו בישיבות הוועדה לא השפיעו באופן מהותי על הליך קבלת ההחלטות ולכן לא ראתה עילה להתערב בהחלטתם הסבירה. בסופו של דבר, השופט דחה את הבקשה והותיר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר על כנו. החלטה זו התקבלה על סמך פרטי המקרה הספציפיים והתקדימים המשפטיים הקיימים.