עק"פ 23220-12-16

תקציר

בית המשפט בחן ביסודיות את התלונה שהגיש המערער ומצא כי יש בה טענות לא ענייניות וחסרות שחר. האישומים המיוחסים למשיב נוגעים לשתי ערכאות של עדות שקר בהליכים נפרדים. עם זאת, טענות אלה אינן מהוות עבירה לפי חוק איסור לשון הרע. ראשית, סעיף 13(5) לחוק הנ"ל קובע כי התבטאויות של צדדים או עדים במהלך הדיונים אינן יכולות להוות עילה למשפט פלילי או אזרחי. שנית, לגופם, האמירות הנדונות אינן עולות כדי לשון הרע, שכן הן אינן נוגעות למערער או משמיצות אותו. כמו כן, התלונה מנסה להתייחס לעבירות של עדות שקר, אשר על פי החוקים הרלוונטיים ניתן להגיש כתב אישום רק על ידי המדינה. לפיכך, התלונה נדחית בשל היעדר סמכות לדון בעבירות הנטענות וחוסר יכולת להגיש קובלנה פרטית בגין עבירות ספציפיות אלה. המשיב ביקש לפסוק הוצאות, שנדחה על ידי רוב השופטים. לטענתם, הטלת הוצאות על המערערת אינה עולה בקנה אחד עם הדין הקיים ועם ניהול ההליך. מאחר שלא היה ייצוג למי מהצדדים והסכום עולה על שכר הטרחה שנקבע, בחרו השופטים שלא להיעתר לבקשת המשיב להוצאות. עם זאת, השופטת גילת שלו והשופט גד גדעון סברו כי מדובר במקרה חריג של ניצול לרעה של הליכי משפט וכי על המערערת לשאת בהוצאות המשיב, לרבות השימועים וההליכים בכתב, בסך של 10,000 ₪. סיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשלם את הוצאות המשיב, אם ישנן.