עת"מ 36143-04-11

תקציר

העותרת, חברה יזמית לבנייה, רכשה נכס המכונה חלקה 126 בגוש 10036 בחדרה. לאחר רכישת הנכס ניתן לעותרת היתר בניה והיתר בניה נוסף. העירייה המשיבה דרשה מהעותרת תשלום היטל סלילה, שהאחרון סירב לשלם, מה שהוביל לעתירה שהגיש העותר. עיקר טענותיה של העותרת היו כי משמעות אישור המכירה על ידי העירייה היא שלא היו תשלומים שטרם נפרעו, וכי דרישת ההיטל עמומה והייתה צריכה להיות מופנית כלפי הבעלים הקודמים. העירייה טענה כי היתר הבנייה הנוסף מצדיק את היטל הסלילה. השופטת פתחה בהצביעה על פגם בנוסח דרישת ההיטל, שלא ציין בבירור את הבסיס המשפטי לדרישה ואת הנסיבות הסובבות אותה. לאחר מכן התעמק השופט בחוקים הרלוונטיים, לרבות חוק העזר של חדרה, ומצא כי העירייה לא הסבירה די הצורך מדוע לא דרשה תשלום מהבעלים הקודמים בעת המכירה. השופט קיבל את טענת העותר להשתק מנהלי, וציין כי מאישור העירייה למכירה משתמע כי לא חויבו מיסים. יתרה מכך, השופט ציין כי העירייה לא סיפקה מידע חיוני, כגון מועד תחילת עבודות הסלילה, ובמקום זאת הפנתה למסמך לא רלוונטי. לגבי היתרי הבנייה קבע השופט כי בעוד היתר הבנייה הנוסף מצדיק היטל סלילה, היתר הבנייה הראשוני לא. השופט הדגיש כי עילת החבות בהיטל היא הבעלות על הנכס ולא הוצאת היתרים. לכן, לא ניתן היה להטיל את ההיטל על סמך היתר הבנייה בלבד. עם זאת, היתר הבנייה הנוסף היווה עילה חדשה לחיוב, שכן הוא הוסיף בנייה למבנה. עם זאת, השופט קבע כי יש לחשב את ההיטל רק עבור שטח הבנייה הנוסף ולא עבור הבניין כולו. לסיכום, השופט קיבל את העתירה בחלקה, ביטל את דרישת התשלום עבור היתר הבנייה הראשוני והורה לעירייה להוציא דרישה חדשה המוגבלת להיתר הבנייה הנוסף. בנוסף, חויבה העירייה לשלם לעותר 15,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 22.1.2012.