ע"פ 5741/98

תקציר

בפסק דין בערעור משנת 1999 בראשות השופט י' זמיר, ביקש המערער, שהורשע בעבר על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בשורה של עבירות חמורות, ובהן קשירת קשר לביצוע פשע, ריבוי סעיפים של שוד ואונס בנסיבות מחמירות והפחדה בחקירה, לערער הן על הרשעתו והן על עונש עשרים שנות המאסר שנגזר עליו. המקרה המקורי עסק בכך שהמערער ואחרים קשרו קשר להטריד ולתקוף זוגות ביער ציפורי, כאשר העבירות כוונו ספציפית לזוגות ערבים בשל הסבירות הנמוכה יותר לדיווח משטרתי. הרשעתו של המערער נשענה באופן משמעותי על עדויות הקורבנות, חרף טענות ההגנה בדבר פגמים בחקירת המשטרה וחוסר עקביות בדברי העדים. עם זאת, בית המשפט המחוזי מצא את העדויות אמינות, ודחה את טענות ההגנה העצמית של המערער כבלתי סבירות. ערכאת הערעור, לאחר שבחנה את חומר הראיות והכירה בהערכה ממקור ראשון של בית המשפט המחוזי בדבר מהימנות העדים, לא מצאה עילה לבטל את ההרשעה, והדגישה כי סתירות בעדויות שכיחות בתיקי טראומה וניתן לייחס אותן לנסיבות הקשות של הקורבנות. באשר לעונש, למרות שההגנה טענה לחומרתו באמצעות השוותו לעונשים קלים יותר במקרים דומים, קבע בית המשפט כי חומרת העבירה מצדיקה את תקופת המאסר בת עשרים השנים. עם זאת, היה תיקון לגבי חישוב העונש מיום המעצר, בהתאם לפרקטיקה השיפוטית המקובלת, שהוכרה על ידי התביעה. בסופו של דבר, בית המשפט לערעורים אישר את ההרשעה ואת גזר הדין, תוך ביצוע התאמה קלה בהתחשב בזמן המעצר.