רבני 1400211/06

תקציר

פסק הדין מתאר את הסדר הגירושין בין בני זוג יהודים ואת המחלוקת שבאה בעקבותיו על תנאי חלוקת הרכוש. בית המשפט פסק לטובת האישה, וקבע כי יש לה סמכות לדון בתביעת הרכוש למרות ניסיונו של הבעל לדחות אותה. טענות הבעל לפיטורים היו משולשות: ראשית, כי הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין בעת הגשת תביעת הגירושין, ולכן הכריכה אינה תקפה; שנית, שהוא יכול למשוך את תביעת הרכוש; ושלישית, כי הסכם הממון בין הצדדים העניק סמכות לבית הדין לע"מ. בית המשפט דחה טענות אלה. נמצא כי הבעל, בהיותו כשיר, יכול לייצג את עצמו וכי מעשיו תקפים. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי לא ניתן פשוט למשוך את תביעתו של בעל דין כאשר הצד שכנגד מתנגד, במיוחד כאשר תביעת הרכוש קשורה לתביעת הגירושין. לבסוף, קבע בית המשפט כי הסכמת הצדדים אינה גוברת על סמכותו של בית המשפט המוקנית בחוק – במקרה זה, חוק שיפוט בתי דין רבניים. לפיכך, סמכות השיפוט השיורית של בית המשפט קודמת לכל הסכם קודם, מה שהופך את הסעיף בדבר סמכות השיפוט בהסכם הממון לחסר תוקף. בית המשפט אישר את סמכותו והחליט להקדים את הדיון בעניין חלוקת הרכוש, שנקבע לאחר הדיון המקדמי.