ע"פ 71516/01

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.9.2000, בה פגע המערער בהולך רגל בעת נהיגה, וגרם לו לחבלה של ממש. המערער עמד בפני מספר אישומים, ובהם אי כניעה במעבר חצייה, נהיגה רשלנית, גרימת תאונה ונהיגה ללא רישיון תקף. בית משפט קמא הרשיע את המערער בכל סעיפי האישום וגזר עליו קנס בסך 1,000 ₪ או 30 ימי מאסר, 18 חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ועונש נוסף בגין גרימת חבלה ממשית. הערעור על פסק דין זה התבסס על שתי טענות עיקריות. ראשית, טען המערער כי לא היה צריך להרשיעו משום שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. שנית, המערער חלק על העונש שהוטל. טענתו העיקרית של המערער הייתה כי לא הבחין בהולך הרגל עד שהיה מאוחר מדי, עת נכנס הולך הרגל למעבר החצייה. אולם, בית המשפט דחה טענה זו, תוך שהוא מצטט את עדותו של המערער עצמו לפיה ראה את הולך הרגל במעבר חצייה. השופט התייחס גם לפסיקה מבוססת לפיה מעברי חצייה הם "מקלט בטוח" להולכי רגל, ועל הנהגים לנקוט משנה זהירות כאשר הם מתקרבים אליהם. בהתחשב בכך שהמערער לא האט ולא נקט זהירות ראויה בהתקרבו למעבר החצייה, מצא בית המשפט כי הוא התרשל. זאת ועוד, דחה השופט את הטענה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, והדגיש כי חוסר תשומת הלב של המערער לדרך ואי הבחנתו בהולך הרגל עד שהיה מאוחר מדי העמידו אותו במצב ממנו הפכה התאונה לבלתי נמנעת. השופט אישר את ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, והדגיש את חומרת העבירות ואת חשיבות ההרתעה בתיקי בטיחות בדרכים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וגזר הדין המקורי נותר בעינו. פסק הדין של השופט ניתן בנוכחות שני הצדדים ביום 29.5.02.