ע"א 101/73

תקציר

פסק הדין דן בפרשנותו של חוק הנכים מרדיפות הנאצים ותיקוניו, תוך התמקדות בהחזר קצבאות שקיבלו ניצולי שואה ממדינת ישראל. החוק קובע כי שאירים המקבלים קצבת נכות מכל מקור אחר ינוכו בהתאם לקצבתם מהמדינה. השאלה המרכזית היא האם מדובר בתשלומים חד פעמיים או בסכומים חד פעמיים שהתקבלו ממקור אחר. בית המשפט העליון קובע כי כוונת המחוקק הייתה ברורה, ומגביל את חובת ההחזר למענקים ולא לתשלומים אחרים. בנוסף, בית המשפט מפרש את החוק כמחייב ניכויים בגין תשלומים עתידיים בלבד ולא רטרואקטיבית. פסק הדין מתייחס גם להבחנה בין "קצבה" לבין "מענק" כהגדרתו בחוק. ממשלת גרמניה שילמה למערער סכום חד-פעמי להסדרת קצבאות קודמות, אשר לטענת בית המשפט חורג מתחום שתי הקטגוריות. לפיכך, המערערת אינה חייבת להשיב למדינה. יתר על כן, התיקון לחוק משנת 1973 אינו מוחל רטרואקטיבית, שכן הוא יביא לתוצאות בלתי צודקות. תחת זאת, הדין הקודם עומד, כלומר המערערת אינה צריכה להחזיר את הקצבאות שקיבלה. לבסוף, פסק הדין דן בתיקון משנת 1969, אשר בית המשפט מפרש כמאפשר לניצולים לשמור על חלק מקצבאותיהם, ובכך לעודד אותם להגיש תביעות. החלטה זו היא סופית, והמדינה מחויבת לשאת בהוצאות המשפט של המערער.