בע"מ 9606/11

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם יש להעריך מחדש את הסכום הנקוב בכתובה לאורך זמן, או שמא יש להתייחס אליו נומינלי ולהותירו כמות שהוא. המבקשים, אלמנתו ועיזבונו של נפטר, ביקשו לגבות את הסכום הנקוב בכתובה מהמשיבים, ילדיו של המנוח מנישואים קודמים, שירשו את עזבונו. הסכום הנקוב בכתובה היה 100,000 לירות איטלקיות, סכום ששווה מעט מאוד כיום. בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי פסקו שניהם לטובת המבקשים, תוך הצמדת סכום הכתובה למדד ולמדד המחירים לצרכן, וללא ריבית. פסק דינו המקיף של השופט רובינשטיין דן ברקע ההיסטורי והמשפטי של הכתובה ובתפקידיה, ומגיע למסקנה כי לבתי המשפט האזרחיים שיקול דעת להורות על שערוך הסכום הנקוב בכתובה, כדי להגיע לתוצאה צודקת. הדבר נעשה בין אם בעדשת המשפט האזרחי ובין אם בעדשת הדין הדתי, שניהם מכירים בתכלית הכתובה כהבטחת עתידה של האישה, והבטחתה כי היא לא תישחק עם הזמן. פסק הדין בוחן פסיקות קודמות בנושא, ומוצא כי המגמה היא לכיוון של שערוך הכתובה, וכי לבתי המשפט האזרחיים שיקול דעת רחב בבואם להכריע בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשני שיקולים עיקריים: 1. הפרספקטיבה הרחבה - הבטחת פרנסת האישה, 2. הפרספקטיבה הצרה - בחינת מסמך הכתובה עצמו והערכת דעת הצדדים וכוונתם לגביו. השופטת ברק-ארז והשופט דנציגר מסכימים עם פסק דינו של השופט רובינשטיין, ומדגישים את הצורך לפרש כללים משפטיים שמקורם במשפט הדתי באופן התואם את מושגי היסוד והערכים של המשפט הישראלי.