ת"א 423/00

תקציר

פסק דין זה נובע מתאונת דרכים שהתרחשה בשנת 1998, בה נפצעה התובעת באורח קשה מפגיעת רכב בו נהג הנתבע הראשון. הנתבעת השנייה הייתה מבטחת הרכב. התובע תבע את הנתבעים לפיצויים, ובתחילה הנתבעים הכחישו את אחריותם לתאונה. עם זאת, מאוחר יותר הם הכירו בחבותם, והותירו את שאלת הנזק וגובה הפיצוי פתוחה. השופטת מינתה מספר מומחים להערכת נזקיו של התובע ונכויותיו הנובעות מכך. מומחים העריכו את נכויותיה בתחום הפנימי, האורתופדי, הנפשי והנוירולוגי. השופטת קיבלה את חוות דעת המומחים וקבעה כי הנכות הרפואית הצמיתה הכוללת של התובע עומדת על כ-53%. באשר לנכות תפקודית, הסכימה השופטת עם באי כוח הנתבעים כי חלק מנכויותיו הרפואיות של התובע אינן תפקודיות, ולאחרות השפעה תפקודית פחותה מערכן הרפואי. השופטת קבעה כי נכותו התפקודית של התובע היא 45% – 35% בתחום הפסיכיאטרי, 5% בתחום הנוירולוגי ו-5% בתחום האורתופדי. לאחר מכן פנתה השופטת להערכת בסיס השכר של התובע, אובדן השתכרות בעבר ובעתיד והפסדים כספיים אחרים כתוצאה מהתאונה, לרבות אובדן זכויות סוציאליות, סיוע לצד ג', הוצאות אפוטרופסות, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, כאב וסבל, ניכויים ותשלומים תכופים של המוסד לביטוח לאומי. השופט שקל בקפידה את הראיות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים לפני שהגיע להחלטות לגבי כל אחד מהראשים הפיננסיים הללו. השופטת פסקה לתובע סכומים שונים עבור כל ראש נזק, שסוכמו לאחר מכן לפיצוי כולל של 698,661 שקל. בנוסף, הורה השופט לנתבעים לשלם את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ. השופטת סיכמה וקבעה כי הסכומים שייפסקו יישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד פסק הדין.