דנ"פ 2952/20

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעורם של שני אנשים, שמעון שוורץ ואליעזר מושעיה, שהורשעו בקיבוץ נדבות ברחבת הכותל. החלטת הרוב של בית המשפט, שניתנה על ידי השופטת ברק-ארז, אישרה את ההרשעות הקודמות ואת גזרי הדין שנגזרו על המערערים. דעת הרוב קבעה כי התקנות האוסרות על קיבוץ נדבות בכותל המערבי הותקנו בסמכות תקפה וכי האיסור הפלילי הקבוע בתקנות אלה הוא מידתי ועולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן, בית המשפט קיבל את מדיניות האכיפה של המדינה בנושא. השופטת ברק-ארז הדגישה את הצורך בגישה מצמצמת וזהירה לאכיפה פלילית ברחבת הכותל המערבי, והציעה כי הליכים פליליים צריכים להיות אמצעי של מוצא אחרון. השופט סולברג הסכים עם דעת הרוב, והדגיש את הצורך לאזן בין האינטרסים של כל הצדדים המעורבים: פושטי הרגל, התיירים, המבקרים והמתפללים במקום הקדוש. מנגד, השופטת אלרון חלקה על כך, ובעיקר טענה כי התקנות היו צריכות להיות כפופות לביקורת פרלמנטרית כקבוע בסעיף 2(ב) לחוק העונשין. הוא האמין שגישת הרוב מעניקה לגיטימציה בלתי מוצדקת לתקנות ישנות. המבקש, מושעיה, ביקש לקיים דיון נוסף, בטענה כי פסק הדין קובע כלל חדש בדבר תחולת סעיף 2(ב) לחוק העונשין. עם זאת, בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי פסק הדין אינו סותר פסיקות קודמות ואין בו חשיבות, קשיחות או חידוש מספיקים כדי להצדיק דיון נוסף. בית המשפט הדגיש כי התקנות הנדונות הותקנו למעלה מעשר שנים קודם לחקיקת סעיף 2(ב) וכי החלטת הרוב התבססה על חזקה פרשנית מבוססת היטב של תחולה פרוספקטיבית. לפיכך, הבקשה נדחתה, וההרשעות וגזרי הדין הקודמים נותרו על כנם.