רע"א 415/13

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בערעור על תוקפו השיפוטי של הגשת כתבי בית משפט לנאשמים המתגוררים מחוץ לישראל. בתחילה החליט בית המשפט להתייחס לבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, חרף התנגדות המשיבים, בציינו כי זכויותיהם לא ייפגעו. הסוגיה המרכזית הייתה האם די בפרסום כתובתם של המבקשים למסירת מסמכי בית המשפט כדי לעקוף את דרישות תקנה 500 לתקנות סד"א, המתווה את נוהל שירות נתבעים זרים. ככלל, אנשים המשרתים מחוץ לישראל חייבים לציית לתקנות אלה, שכן סמכות השיפוט מורחבת בינלאומית רק באמצעות היתר המצאה שניתן על ידי בית משפט, דבר המחייב שיקול דעת זהיר בשל סכסוכי ריבונות פוטנציאליים. פסק הדין קבע כי אין די ב"כלל הידע" לבדו כדי להקנות סמכות שיפוט בינלאומית; משכך, היה על המשיבים לבקש היתר לפי תקנה 500. אי קבלת היתר כזה הפך את ההליכים לחסרי תוקף. פסק הדין דחה את הטענה כי ידיעת כתובתו של הנתבע יכולה להחליף את הדרישות הפרוצדורליות של התקנה, במיוחד לאור העובדה שהחקיקה לא התכוונה שדירקטורים או תושבי חוץ יהיו חריגים, כמו במקרה של תאגידים זרים. פסק הדין בחן גם תיקוני חקיקה, אך הגיע למסקנה כי החוקים הקיימים אינם מאפשרים לעקוף את תקנה 500. בסופו של דבר, התקבל הערעור, תוך שהוא הופך את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שהוא קובע כי לא נפלה המצאה כדין, והמשיבים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין למבקשים.