ע"פ 6415/11

תקציר

הכרעת הדין דנה באירועים שהובילו למותו של אדם, המכונה המנוח, ובהרשעתו של המערער לאחר מכן בעבירת הריגה. האירועים המדוברים התרחשו ביום 19.6.2009, וכללו שורה של קטטות וקטטות בין המערער, המנוח ושני אנשים נוספים בשם איגור וויקטור. המחלוקת המרכזית היא האם המערער פעל מתוך הגנה עצמית, כפי שטען, או שמא הוא היה התוקפן. לאחר הצגת העובדות המוסכמות והשתלשלות האירועים השנויה במחלוקת, בוחן בית המשפט את טענת ההגנה העצמית ומוצא כי מרבית התנאים להצדקת ההגנה העצמית אינם מתקיימים. נקבע כי מעשיו של המערער לא היוו תגובה מיידית לתקיפה, ואף לא היו ביחס ישר לאיום שהוצב. בנוסף, בית המשפט מוצא כי המערער נכנס למצב תוך התנהגות בלתי הולמת ויכול היה למנוע את התקיפה על ידי נקיטת אמצעים פוגעניים פחות. לאחר שדחה את טענת ההגנה העצמית, עובר בית המשפט לבחון את הקשר הסיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותו של המנוח. נקבע כי המערער דקר את המנוח בחזהו, דבר שבית המשפט רואה בו את סיבת המוות הישירה. ממצא זה, יחד עם מודעותו של המערער לתוצאה הקטלנית הפוטנציאלית, מביאים את בית המשפט לאשר את ההרשעה בעבירת ההריגה. נבחן אף הוא היסוד הנפשי של העבירה, ויצוין כי מצב שכרותו של המערער מחזק את חזקת הכוונה הפלילית. בהתייחסו לערעור על חומרת העונש, מדגיש בית המשפט את קדושת חיי האדם ואת הצורך בענישה מחמירה על מעשי אלימות. פסקי דין קודמים תומכים בהטלת עונש מאסר ממושך, כאשר החלטת בית משפט קמא לגזור על המערער תשע שנות מאסר בפועל נראית ראויה ואינה מחייבת התערבות. לפיכך, הערעור נדחה בשני הסעיפים – ההרשעה וגזר הדין. השופט א' גרוניס והשופטת א' חיות מסכימים עם פסק הדין.