ת"א 29398-10-18

תקציר

המחלוקת נסובה סביב "הסכם תמ"א" שנחתם בין דיירי בניין דירות בבת ים לבין חברת בנייה. החברה הסכימה לבצע עבודות שיפוץ במבנה בהתאם לסקיצה שצורפה להסכם. במהלך תהליך הבקשה להיתר בוצעו שינויים מסוימים בשרטוט, תוך צמצום גודל המרפסות ושטחי השירות. השוכרים טענו כי חריגות אלה מהוות הפרה של ההסכם ותבעו את החברה על נזקים, תוך שהם טוענים גם לרשלנות מצד בא כוחם שחתם על השינויים. בית המשפט מצא כי הקטנת גודל המרפסת אכן מהווה חריגה מהסכם התמ"א, אך מאחר שסוגיה זו לא זכתה להתייחסות מפורשת בהסכם, ובהתחשב במלוא התועלות שהפיקו הדיירים מההסכם שבוצע, שינוי זה לא פגע באופן מהותי בזכויותיהם. באשר להארכת קירות יורדים, קיבל בית המשפט את הטענה כי הדבר נובע מדרישות שהציבו הוועדה המקומית והרמ"י, ולכן חברת הבנייה לא הפרה את ההסכם ולא פעלה ברשלנות. בית המשפט אמנם מצא צדק מסוים בטענות הדיירים לרשלנות כלפי בא כוחם, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי התנהלותה לא השפיעה על תוצאות התיק. הנציגה לא אימתה כראוי את הבקשה להיתר אך לא גרמה לביצוע השינויים, ומאחר שהשינויים לא נמצאו כפוגעים באופן מהותי, רשלנותה לא נחשבה כסיבתית לנזק הנטען. לאור ממצאים אלה, פסק השופט לטובת הנתבעים ודחה את טענות השוכרים. בנוסף, חויבו התובעים לשלם סך הוצאות משפט בסך 50,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין לנתבע #1 ו-25,000 ₪ לנתבע #2.