ת"א 49236-09-14

תקציר

פסק הדין דן בתקנות הנוגעות לשיהוי בביצוע פסק דין מוסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. באופן ספציפי, היא מתמקדת בתקנה 466, הקובעת כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים, ובזכותו של בעל הדין הזוכה לפעול על זכייתו, למרות זכותו של הצד המפסיד לערער. כדי לעכב את הביצוע, על המבקש לשכנע את בית המשפט כי קיימת סיבה מוצדקת לסטות מכלל זה, המחייב הוכחת שני תנאים: סיכוי טוב להצלחה בערעור וביצוע מיידי הגורם נזק בלתי הפיך למערער. נטל ההוכחה מוטל על המבקש. במקרה דנן, בית המשפט קובע כי המבקשים לא הבאו ראיות מספיקות המצדיקות עיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט מציין כי סיכויי ההצלחה בערעור נמוכים, שכן פסק הדין מבוסס על ניתוח חוזי של מערכת היחסים בין הצדדים ואינו צפוי להוות תקדים. זאת ועוד, טענות המבקשים בדבר נזק פוטנציאלי בלתי הפיך אינן משכנעות, מה גם שלא צורף לבקשה תצהיר לתמיכה בטענותיהם. בית המשפט מדגיש כי התחייבויות כספיות אינן נחשבות בדרך כלל בלתי הפיכות ואין לעכבן, והנזק הפוטנציאלי שצוין על ידי המבקשים הוא ממוני באופיו. בהיעדר תשתית ראייתית מבוססת, לא הצליחו המבקשים להוכיח קושי ממשי להשיב למשיב אם ערעורם יתקבל. משכך, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, והמבקשים נדרשים לשאת בשכר טרחת עורך דינו של המשיב. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים, ובית המשפט מדגיש כי מאזן הנוחות מוטל על המשיב, נוכח הסיכונים הכרוכים בהמשך הערבות לחובות החברה.