ע"פ 65/95

תקציר

בית המשפט העליון פסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת שלא לפסול עצמו מלדון בתיק בעקבות תעודת חיסיון שהגישה המדינה. התעודה, שעליה חתום שר המשטרה, חלה חיסיון על פרטים שעלולים לחשוף את זהות החוקרים והמודיעים, וכן על מיקומי מעקב במהלך חקירת המשטרה. ההגנה ביקשה להסיר את החיסיון האמור, שנדחה על ידי בית המשפט המחוזי, מה שהוביל לערעור הפסילה. בית המשפט העליון קבע כי המחוקק מבחין בין מתן חיסיון למדינה לבין מתן חיסיון לטובת הציבור. במקרה האחרון, אותו שופט שדן בעתירה להסרת החיסיון מנהל גם את המשפט. בית המשפט קבע כי בחינת ראיות חסויות אין משמעה פסילה עצמית, שכן המחוקק היה קובע במפורש אחרת. יתר על כן, בית המשפט פירש את כוונת המחוקק כהבחנה בין ראיות המוצגות בבית המשפט לבין ראיות הנבחנות בחיסיון. פסק הדין הכיר בחששותיהם של המערערים, אך קבע כי חזקה על השופטים שהם אנשי מקצוע שיכולים להפריד בין ראיות שנבדקו לבין ראיות במשפט. כדי להקל על אי הנוחות, בית המשפט הציע גישה דה לג פרנדה, והמליץ כי עתירות חיסיון יידונו על ידי שופט אחר מאותו בית משפט. הערעור נדחה, שכן ההליך הנוכחי אינו מצדיק פסילה עצמית, ומודל חלופי נקבע כמיותר.