רע"א 2549/09

תקציר

במקרה מורכב זה, הערעור מתמקד בסכסוך שעניינו פירוק חברה ובעלות ומכירה של מניות. פסק הדין הראשוני של בית המשפט המחוזי בתל אביב הכיר בזכות הבנק לקזז חוב של חברה באמצעות מניות המוחזקות בנאמנות, למרות התמהמהות הבנק בגילוי מכירת מניות אלה, דבר שהשפיע באופן משמעותי על הליכי הפירוק. מניותיה של החברה, שהחזיקה ב-25% מחברת נסקר, שועבדו כבטוחה כאשר נסקר לווה 4,500,000 שקל מהבנק. התגלעה מחלוקת האם החוב הוא באחריות החברה או בעל השליטה בה, עוז ניצן. למרות הראיות המצביעות על כך שניצן נטל על עצמו את החוב, קבע בית המשפט כי החברה היא הגורם החייב, וציין כי החוב נרשם ונפרע תחילה מחשבון החברה. כאשר החברה נכנסה לפירוק, הבנק מכר מניות אלה כדי לכסות את החוב, ועמד על זכותו כנושה מובטח. המפרק ערער על כך, וטען כי הבנק פעל בחוסר תום לב בכך שהסתיר הן את קיומו של חשבון בנק זה והן את מכירת המניות. בית המשפט המחוזי תמך ביכולתו של הבנק לקזז את החוב לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, אך לא התייחס לשאלה האם הבנק החזיק בשעבוד תקף על המניות. בערעור נקבע כי המניות אכן היו בבעלות החברה והוחזקו בנאמנות על ידי הבנק, ולכן אינן ניתנות לקיזוז. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי לבנק אין זכות קיזוז כנגד התחייבויות פיננסיות, מה שהוביל להארכת מעצר בבית המשפט המחוזי כדי שיקבע האם שעבוד או שעבוד הצדיקו את פעולות הבנק. החלטת הערעור ביטלה את פסק הדין הקודם, ודרשה לבחון מחדש את תביעת העדיפות של הבנק על המניות על בסיס זכויות משפטיות שאינן קיזוז, מבלי להטיל עלויות נוספות.