ת"א 6445-04-19

תקציר

התובע, רואה חשבון ועורך דין, טען כי רכש בשנת 2005 נכס שהוחזק עבורו בנאמנות על ידי הנתבע השלישי (בנו), ובעקבות מחלוקת ביטל הנתבע השלישי את הנאמנות ללא הסכמתו. הנתבעים טענו כי מעולם לא היה הסכם נאמנות, וכי העסקה משנת 2015 הייתה מכירה לכל דבר ועניין. השופט קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת טענתו לקיומו של הסכם נאמנות. השופט מצא כי עדותו של התובע לוקה בחוסר אמינות, מה גם שהוא נמנע מלספק מסמכים תומכים, כגון דפי בנק וראיות לתשלומים שלטענתו ביצע. זאת ועוד, התנהלותו של התובע עצמו לאחר חתימת הסכם 2015 – אי דיווח על עסקת הנאמנות לרשויות המס – עמדה בניגוד לתביעתו. עוד ציינה השופטת כי בנה של התובעת, הנתבע השלישי, לא תמך בגרסתו של התובע לאירועים, וכי מעדותו עולה כי הנכס לא הוחזק בנאמנות לטובת אביו בלבד. גם עדויותיהם של ח'אלד (נאשמים 1 ו-2) לא תמכו בקיומה של נאמנות. בסופו של דבר, דחה השופט את התביעה, והורה לתובע לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעים 1 ו-2, בסך 50,000 ₪, וקבע כי ההסכם משנת 2015 אינו מהווה הסכם נאמנות לטובת התובעת.