בר"ע 651/02

תקציר

במוקד פסק הדין עומדת בקשתו של המבקש לערער על החלטת בית משפט קמא שדחה את בקשתו למנות מומחה פסיכיאטרי לתביעה לפי חוק ההפלות. למרות ההתלבטות הראשונית, בית המשפט הכיר בעמדת המבקש, הדגיש את הצורך של מומחה שמונה על ידי בית המשפט להוכיח את מוגבלותו, וראה בדחיית בקשה כזו מכשול להוכחת טענתו. האירוע המדובר מתוארך לשנת 1994, עם הצהרה של רופא משפחה משנת 1997 המעידה על PTSD של המבקש. עם זאת, בית משפט קמא צידד תחילה במשיב, וציין את היעדר הבדיקה הפסיכיאטרית או רצף הטיפול כפערים בראיות המבקש. עם זאת, ערכאת הערעור מצאה לנכון למנות מומחה פסיכיאטרי, למרות הרציונל הבלתי משכנע של הנוירולוג, להכיר בתביעת המבקש לפוסט טראומה כראיה ראשונית. היא ערערה על החזקה של בית משפט קמא כי היעדר ייעוץ פסיכיאטרי אינו מרמז על כל בעיה רפואית, במיוחד כאשר מדובר במוגבלות פסיכיאטרית שלעתים קרובות אינה מובחנת על ידי הסובלים ממנה. למרות הזמן שחלף מאז האירוע, בית המשפט הכיר ברישומים קיימים משנת 1996 וציין את האופי הייחודי של פציעות פסיכיאטריות, כמו חוסר מודעות פוטנציאלי לצורך בטיפול. במקרים גבוליים מסוג זה, היא ראתה במינוי מומחה חשיבות מכרעת, תוך הטלת הנטל הכלכלי על המבקש. משכך, התקבל הערעור, שהפך את החלטת בית משפט קמא, והתיק נדחה למינוי מומחה פסיכיאטרי, ללא פסיקת הוצאות בערעור. החלטה זו ניתנה ביום כ"א בשבט תשס"ג (24/01/2003), שלא בנוכחות הצדדים המעורבים.