דנ"פ 5956/11

תקציר

העתירה לדיון נוסף בפסק דין נדחית. פסק הדין הנדון לא קבע תקדים משפטי חדש ולא נכנס לקטגוריה הצרה של פסקי דין המצדיקים דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. פסק הדין החיל דוקטרינות וכללים משפטיים קיימים, לרבות דוקטרינת הפסילה השיפוטית שהוכרה בפרשת יששכרוב, אשר הביאה לפסילת ראיות DNA שהושגו מדגימת הרוק של העותר. בית המשפט גם חזר על הכלל לפיו ראיה נגזרת היא קבילה בדרך כלל, והתווה קריטריונים לבחינת קבילותה, בהתבסס על נסיבותיו של כל מקרה. פסק הדין עלה בקנה אחד עם פסקי דין קודמים והיווה נדבך נוסף של הבהרה. את השאלות החשובות העולות מחלוקת השופטים בפסק הדין, כגון הגבול בין ראיות נגזרות קבילות לבין ראיות נגועות באסוציאציה, ניתן להשאיר למקרים עתידיים שבהם יהיו לפתרונם השלכות מעשיות. גם טענות העותר בדבר צמצום זכויות ההפללה העצמית והאיחוד הנורמטיבי בין פסילה שיפוטית לבין דיני הפרטיות לא היו משכנעות, שכן הן התבססו על פרשנות מוטעית של השלכות פסק הדין. ככלל, העתירה אינה מהווה הצדקה לדיון נוסף, ולפיכך היא נדחית.