דנ"א 5136/12

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית להאריך אשפוז כפוי לחולי נפש כפי שנקבע בחוק טיפול בחולי נפש. החוק משרטט תרחישים שונים לפיהם ניתן לאשפז חולה בניגוד לרצונו, לרבות סכנה מיידית ולא מיידית לעצמו או לאחרים. המחלוקת המרכזית הייתה סביב רמת ההוכחה הנדרשת להארכת אשפוז, כאשר בית המשפט העליון קבע כי די במאזן הסתברויות, תוך אימוץ המבחן הראייתי מהמשפט האנגלי. משמעות הדבר היא כי על הוועדה להשתכנע כי קיימת סבירות לסכנה, תוך התחשבות גם במשמעותה של החלטה כזו על חירותו של החולה. עוד הובהר בפסק הדין כי עילת ההארכה אינה צריכה לשקף את צו האשפוז המקורי, כל עוד נשקפת מהחולה סכנה כלשהי. כמו כן, נדון היקף הביקורת השיפוטית במקרים כאלה, כאשר פסק הדין מציע להחיל היקף מצומצם, ולבטל את ההחלטה רק אם נפל פגם פרוצדורלי חמור. הדבר יביא בדרך כלל לבחינה מחדש של הוועדה הרפואית ולא לביטול מוחלט של החלטתה. פסק הדין התקבל פה אחד בהרכב השופטים, תוך הדגשת אופייה המבוסס של ההחלטה, ולפיכך נדחתה עתירה לדיון נוסף בנושא. לפסק דין זה השלכות על סמכויותיהם של אנשי הרפואה ומערכת המשפט באיזון בין זכויות החולה לשלום הציבור.