ע"ע 616/06

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור מטעמים פרוצדורליים, בקובעו כי התביעה היא למעשה ערעור על החלטת ועדת הערר, והמערערת לא סיפקה כל הצדקה להתערבותו של בית המשפט המחוזי. למרות שבית המשפט המחוזי הגיע למסקנה הנכונה, בית המשפט העליון חלק על הרציונל שלו בנוגע לתקופת ההתיישנות. לטענת בג"ץ, מגבלת 45 הימים לערעור לבית הדין לעבודה כפי שנקבעה בתקנות הרציפות היא דרישה פרוצדורלית ולא תקופת התיישנות. הואיל והמערער החמיץ מועד זה, אין בית המשפט יכול לדון לגופה של תביעתו. דעת הרוב של שופטי בג"ץ הדגישה כי מועדים פרוצדורליים, כמו זה שנקבע בתקנות הרציפות, הם מוחלטים ולא ניתן להאריכם, ללא קשר לגופה של התביעה או לסיבות לעיכוב. השופטת ורדה וירט ליבנה, יחד עם השופטים שמואל צור ולאה גליקסמן, קבעה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שבחן אף אם קיימת סיבה מיוחדת להאריך את המועד. הם הדגישו כי סמכותו של בית המשפט מוגבלת על ידי התקנות, שאינן קובעות הארכות כלשהן. זאת ועוד, דעת הרוב דחתה את טענת המערערת כי יש לתקן את תקנות הרציפות כך שיאפשרו הארכת מועד. הם הדגישו כי שינוי כה משמעותי לא יכול להיעשות במסגרת ערעור זה, שכן הוא לא נדון קודם לכן בגופים הפנימיים הרלוונטיים או בבית הדין האזורי. רק השופט רן חרמש, המייצג את העובדים, הביע דעה חולקת. לטענתו, מסגרת הזמן של התקנות אינה סבירה ויש לשנותה כך שתאפשר בחינה מקיפה יותר של הזכויות הפנסיוניות, במיוחד במקרה כגון זה, בו המערערת הפרישה לקרן מספר שנים חריג. השופט חרמש הציע לשנות את המועד מ-45 יום לשנתיים ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. הוא גם המליץ לגוף המוסמך לבחון מחדש את נוסחת הרציפות כדי למנוע עוולות דומות בעתיד. עם זאת, דעתו נדחתה על ידי הרוב, והערעור נדחה. ההחלטה התקבלה ללא צו בדבר הוצאות, והצדדים יקבלו הודעה על פסק הדין בדואר.