ע"א 579/85

תקציר

במקרה דנן, עמדו המערערים, כערבים אישיים למספר חברות, בפני פסק דין מקוצר בדרישה לתשלום חובות שנצברו על ידי חברות אלה לבנק, שהוא המשיב. המערערים ניסו להשיב, וביקשו רשות להתגונן, וטענו ראשית להסרת "פסק דין מקוצר" מהתביעה בשל הסכמי שכר טרחת עורך דין לא ברורים ושנית, לקיזוז כנגד החוב הנתבע. הם ציינו תוכניות חיסכון שלא הוסדרו והפסדים כספיים לכאורה בתיקי ניירות ערך מנוהלים בשל הבטחות שלא מומשו על ידי עובדי הבנק. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את בקשתם, והגיש ערעור. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וציין כי אלמנטים כמו שכר טרחת עורך דין, כאשר הם שנויים במחלוקת, אכן יכולים להיות מוחרגים מדרישות פסק דין מקוצר מבלי להשפיע על התביעות האחרות. ניסיון הקיזוז נדחה מחוסר ראיות מפורטות וספציפיות הנדרשות להגנות אלה. טענות הקיזוז לגבי חסכונות הבנקים חסרו נתונים מעודכנים, והטענה על הפסד כספי בניירות ערך היוותה למעשה תביעה נגדית פוטנציאלית, ולא קיזוז. לפיכך, בית המשפט אישר כי היעדר ראיות מספיקות וספציפיות מבטלות את טענות המערערים. ההחלטה לדחות את ערעורם נתמכה גם בסמכות הרגולטורית של בית המשפט לפי תקנות סדר הדין האזרחי. בהגיעו למסקנה כי למערערים לא הייתה הגנה מהותית לפי סעיפים 6 ו-7 לחוק הערבות, הטיל בית המשפט העליון הוצאות נוספות על המערערים, ובכך חיזק את החובה המקורית לפרוע את החובות.