ת"א 27502-05-17

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעת פיצויים של רוכשי דירות נגד חברה שלא מסרה את הדירות במועד. הרוכשים ביקשו עיקול זמני על נכסי החברה כדי להבטיח את תביעתם. כדי להטיל עיקול, היה על המבקשים לשכנע את בית המשפט כי קיימת עילת תביעה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. אותם מבקשים הגישו בעבר תביעה דומה, שבה הטיל בית המשפט עיקול שנותר על כנו. גם הבקשה הנוכחית אושרה על ידי בית המשפט. השופט מצא כי המבקשים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם לביסוס עילת תביעה. טענותיהם בדבר היעדר עילת תביעה מצד הנתבע – כי המבקשים לא היו דיירים אלא עבדו כמזמינים, כי הם אינם זכאים לתבוע נוכח חובותיהם על פי ייפוי כוח, כי ההיתר הרלוונטי ניתן מאוחר מדי, כי העיכובים היו בלתי נמנעים וכי הפיצוי המוסכם היה מופרז – נדחו, כפי שהיה במקרה הקודם. השופטת דחתה גם את טענת הנתבעת כי מרבית המבקשים חתמו על "הסכמי איחור", ודחו את מועד המסירה. השופטת קבעה כי הסכמים אלה אינם שוללים את זכותם של המבקשים לתבוע פיצויים, וממילא אינם מכסים את כל תקופת השיהוי. באשר למאזן הנוחות, הסכימה השופטת עם הפסיקה הקודמת לפיה מצבו הכלכלי של הנתבע אינו איתן דיו כדי להימנע מעיקול. השופט בחן את הדו"ח הכספי האחרון של הנתבעת ובדק בחקירה נגדית את סמנכ"ל הכספים שלה, ואישר כי הדו"ח מצביע על הפסדים מתמשכים. נכסיו של הנתבע הצטמצמו, ותוכניותיהם העתידיות לא היו ברורות מכדי להפיג את החששות לגבי איתנותם הפיננסית. עוד ציינה השופטת כי נכסי הנדל"ן של הנתבעת משועבדים ואין להם ערך כלכלי מיידי, וציפייתם לקבל כספים מתיק בוררות מתמשך אינה ודאית. זאת ועוד, חלק ניכר מכספי הנתבע כבר עוקל בתביעה הקודמת. לפיכך פסק השופט לטובת המבקשים, הטיל עיקול על נכסי הנתבע עד לשווי התביעה, המובטחים בערבויות מתאימות, והורה לנתבע לשלם את הוצאות המבקשים.