ת"פ 42991-05-15

תקציר

הנאשם הלך למקום עבודתה של גרושתו כדי לשכנע אותה לחתום על כמה מסמכים. כשהיא סירבה, הוא התעצבן והתחיל לצעוק. הוא העיר עליה כמה הערות מאיימות למאבטח התורן ולעובד אחר. האיומים היו בנוסח "אני אראה לה מה זה" ו"אני אשחט אותה". השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם התבטאויות אלה מהוות איום פלילי, והאם הן כוונו כלפי המאבטח או כלפי גרושתו. הנאשם טען כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו, וגם אם כן, אין בהם משום איום. עוד טען כי המאבטח וגרושתו קשרו קשר נגדו. השופט מצא את עדי התביעה אמינים יותר. עדותו של המאבטח בפרט נמצאה אובייקטיבית ואמינה, והשופט נחה דעתו כי הנאשם אכן אמר את הדברים המאיימים שיוחסו לו. לאחר מכן בחן השופט האם התבטאויות אלה מהוות איום על פי החוק. איום דורש פעולה המאיימת על אדם, יחד עם אלמנט נפשי של הפחדה או הקנטה. המעשה נבחן על פי תוכנו והשפעתו על האדם המאוים, והמבחן הוא אובייקטיבי – כיצד היה משפיע על אדם רגיל באותן נסיבות. היסוד הנפשי פירושו שהמאיים מתכוון להפחיד או להקניט, או לפחות צופה בסבירות גבוהה שלמילותיו תהיה השפעה כזו. השופט קבע כי הדברים אכן היו מאיימים, וכי הם כוונו כלפי גרושתו, אך גם המאבטח תפס את האיום. השפה המאיימת, ההקשר שבו הדברים נאמרו והיחסים בין המאבטח לגרושה, הביאו לכך שהדברים היוו איום גם על המאבטח. מעשיו הבאים של המאבטח – להתקשר למשטרה, להגיש תלונה – הצביעו גם הם על כך שהוא חש מאוים. לפיכך, התקיימו יסודות העבירה הנדרשים, והנאשם הורשע באיומים על המאבטח. עוד ציינה השופטת כי לחילופין, ניתן היה להרשיע את הנאשם בניסיון לאיים על גרושתו, שכן השלמת האיום הייתה תלויה במאבטח שהעביר את המסר. עם זאת, מאחר שהתביעה לא טענה לכך, השופט לא ראה בכך ניתוח רלוונטי.