בר"ע 3286/08

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת בנוגע לקבילותה של קלטת כראיה בתביעה אזרחית. המשיב נמנע תחילה מלהזכיר את הקלטת בתצהיר גילוי המסמכים אלא ביקש להגישה כראיה במהלך המשפט. בית משפט קמא, בהפעילו את שיקול דעתו לפי תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פסק בסופו של דבר לטובת המשיב והתיר את השמעת הקלטת. על החלטה זו ערער המבקש באמצעות בקשת רשות ערעור. טענתו העיקרית של המבקש הייתה כי היה מקום להחריג את הקלטת בשל הימנעותו הראשונית של המשיב מגילויה. עם זאת, שופט הערעור דחה את הבקשה ואישר את החלטת בית המשפט קמא. השופטת מתחה ביקורת על התנהלותה של המבקשת במהלך ההליך, וציינה כי היא לא השיבה לגופן של טענות המשיב ונקלעה לעיכובים וסיבוכים מיותרים. השופט הדגיש כי לבית משפט קמא שיקול דעת רחב בעניינים אלה ואין להתערב בהחלטתו. בנוסף, ציין השופט כי טענת המבקש כי עצם צירוף הראיה לבקשה אמור להביא לפסילתה לוקה בחסר. המבקש חויב בשכר טרחת עורך דינו של המשיב, וההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים.