ע"פ 9447/12

תקציר

הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא בעניין הרשעתו של המערער נדחה. המערער ערער על קביעות המהימנות של בית משפט קמא, וטען לגרסתו לאירועים על פני עדותה של המתלוננת. ערכאת הערעור חזרה והדגישה כי ככלל היא אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט הפרוצדורלי, אשר בחן במישרין את העדים והראיות. בית המשפט הדגיש כי בית משפט קמא מצא את עדותה של המתלוננת אמינה, הנתמכת בתיאורים מפורטים של האירועים ובגרסתה העקבית במהלך החקירה הנגדית. גרסתו המתפתחת והבלתי עקבית של המערער, במיוחד בהשוואה להודעותיו הקודמות במשטרה, החלישה את מעמדו. יתר על כן, טענת האליבי החדשה של המערער לא הייתה משכנעת. ניסיונו להציג ראיות חדשות נדחה, שכן הראיות היו חלק מתיק החקירה שהיה זמין במהלך המשפט, ולא ניתנה הצדקה ממשית להשמטתו הקודמת. בנוסף, טיבה של ראיה זו לא עמד בקריטריונים להודאה בשלב הערעור, שכן הוא לא השפיע באופן מהותי על התוצאה. טענת המערער כי המניע של המתלוננת היה כלכלי או לתשומת לב נחשבה ספקולטיבית. למרות פערים אפשריים במספר המעשים הפליליים שתיארה המתלוננת, הרשעתו של המערער אושרה בשבע או תשע עבירות, כאשר בית המשפט לא מצא סיבה לשנות את העונש, שמצא לנכון בהתחשב בחומרת העבירות. גם הערעור על חומרת עונש ארבע שנות המאסר נדחה, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והנפשיות של המערער, לצד אופי והיקף העבירות. השופטים נ' הנדל וד' ברק-ארז הסכימו לכך, והביאו לדחיית הערעורים הן על גזר הדין והן על גזר הדין ביום 2.2.2014.