עב"ל 65521-09-14

תקציר

המקרה שלפנינו הוא מקרה ייחודי, העוסק בגבר שיש לו שתי נשים ומשפחות, אחת בירושלים ואחת באזור סמוך, אלראם. המוסד לביטוח לאומי טוען כי המערער אינו תושב ירושלים, ועל כן אינו זכאי להטבות הנלוות לתושבות. הערכאה הנמוכה יותר הסכימה עם המכון, אך בערעור הפך בית הדין לביטוח לאומי החלטה זו. בית הדין בוחן את המקרה על פי פסיקות קודמות הקובעות תושבות על פי מרכז חייו של אדם, כלומר המקום שבו נמצאים מרבית זיקותיו. בית הדין מוצא כי המכון לא הביא ראיות מספיקות לכך שמרכז חייו של המערער עבר אל מחוץ לירושלים. למעשה, הראיות מצביעות על כך שיש לו קשרים איכותיים לירושלים, לרבות בעלות על נכסים ועבודה בעיר, בעוד שאין כל אינדיקציה לכך שהוא מתפרנס מחוץ לישראל. עוד קובע בית הדין, כי קביעתו של הערכאה הנמוכה יותר, אשר הסתמכה במידה רבה על משך הזמן שהשהה המערער עם כל אישה, אינה מביאה בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, קרי מצבו המשפחתי המורכב. זאת ועוד, בית הדין מציין כי עמדת המכון אינה עקבית, שכן הוא הכיר בעבר בתושבותו של המערער בירושלים בהליך משפטי נפרד. בסופו של דבר, בית הדין פוסק לטובת המערערת, קובע כי החלטת המכון לשלול את תושבותו המוכרת של המערער בירושלים בטלה, ומורה למכון לפצות את המערער בגין הוצאותיו המשפטיות.