עת"מ 65503-11-20

תקציר

פסק הדין דן בתקנות ובהנחיות המסדירות החזקת כלי ירייה בישראל ובשיקול הדעת הרחב של הרשויות במתן רישיונות, ביטולם או חידושם. על פי חוק כלי ירייה, 1949, אין זכות טבועה לשאת נשק, והמדיניות השלטת נועדה להגביל את מספר כלי הירייה המוחזקים בידי אזרחים. לפקיד הרישוי יש סמכות לבחון בקשות ולהתייעץ עם הרשויות הרלוונטיות לפני קבלת החלטה. אזרחים חייבים לעמוד בקריטריונים ספציפיים כדי להיות זכאים לרישיון, ואת החלטת הקצין ניתן לערער בפני הממונה. במקרה דנן נשלל רישיונו של העותר על סמך ראיות מנהליות, לרבות תיקי חקירה סגורים ומידע מודיעיני, שהעלו חשדות בדבר מעורבותו של העותר באירועי ירי וקשריו עם גורמים מפוקפקים. בית המשפט מצא את ההחלטה סבירה, והדגיש כי שיקול הדעת של הרשויות בעניינים אלה הוא רחב. רישיונו של העותר נשלל בצדק מבלי להתערב בהחלטה, נוכח חומרת הטענות והקשר לכלי ירייה. בנוסף, ציין בית המשפט כי חשדות המבוססים על תיקים סגורים או מידע מודיעיני עשויים להצדיק שלילת רישיון תקף, במיוחד בהתחשב בשיקול הדעת הרחב ממנו נהנות הרשויות. משכך, נדחתה העתירה, והעותר חויב לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.