ע"א 33020-05-16

תקציר

השופטים קבעו כי אין די בטענות המערערים – לפיהן אין לפנותם מהנכס כולו – כדי לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט מצא כי המערערים אכן היו דיירים מוגנים בחלק מהנכס, ועל כן נדחתה תביעת הפינוי בחלק זה. עם זאת, בית המשפט דחה את יתר טענותיהם בנוגע לחלקים האחרים בנכס שממנו נצטוו להתפנות. עוד קבעו השופטים כי המערערים ויתרו על זכותם לטעון לחזקה נוגדת במקרקעין והתמקדו בטענות לדיירות מוגנת וסמכות בלתי חוזרת, שגם אותן דחה בית המשפט על סמך הראיות שהוצגו. עוד קבעו השופטים כי טענות המערערים בדבר הקושי ביישום פסק הדין, הנחיות רשות מקרקעי ישראל וסעד מן היושר אינם עילה מספקת לביטול פסק הדין. בנוסף, דחו השופטים את בקשת המערערים לעכב את מתן פסק הדין עד להכרעה בתביעה נפרדת שהגישו, שכן הדבר לא הוסכם במהלך המשפט. עם זאת, הסכימו השופטים לעכב את ביצוע צו הפינוי עד למתן פסק דין בתביעה הנפרדת, ובא כוח המשיב הסכים לכך. הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשלם הוצאות בסך 10,000 ₪, כאשר הסכום הוקפא עד להכרעה בתביעתם הנפרדת. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים.