המ"ש 1312-04-24

תקציר

פסק הדין דן בתשלום קנס ובהשלכותיו. על פי סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תשלום הקנס נחשב כהודאה באשמה, והוא נחשב להרשעה ולריצוי עונש. הקנס שולם במקרה זה, ומאחר שאין נסיבות חריגות שיאפשרו לתובע לבטל את הקנס או לחייב את בית המשפט לקיים משפט, רואים את הנאשם כמי שהודה באשמה. החוק אוכף זאת גם אם הנאשם שילם את הקנס מבלי לממשו, שכן ההלכה, או הדין הדתי העברי, אינם מחייבים בחינה של נסיבות תשלום הקנס. פסק הדין מתייחס גם לסוגיה של בקשה מאוחרת למשפט מסיבות שאינן בשליטת המבקש. המשיב שלח הודעה על הקנס בדואר רשום, ועל המבקש מוטל נטל ההוכחה להראות כי לא קיבל אותו בשל נסיבות שאינן בשליטתו ולא בשל רשלנותו שלו. במקרה דנן, המבקש לא הביא ראיות מספיקות כדי להראות כי אי קבלת הודעת הקנס לא הייתה באשמתו. לכן, הבקשה למשפט נחשבת בטרם עת. בנוסף, נדחית טענת המבקש כי אדם אחר נהג ברכב בעת ביצוע העבירה וכי העמדתו לדין תגרום לעיוות דין. התקדים שנקבע בפסקי דין קודמים והיעדר ראיות מוצקות התומכות בטענה זו מביאים לכך שטיעון זה אינו מחזיק מעמד. עוד מציינת השופטת כי קבלת הגנה כזו עלולה ליצור תקדים מזיק ולהשפיע על יעילות ההליכים בבית המשפט לתעבורה. יתר על כן, השיהוי המשמעותי של שלוש שנים בהגשת הבקשה לאחר תשלום הקנס מהווה אף הוא סיבה לדחיית הבקשה, ללא הסבר מניח את הדעת לשיהוי. על יסוד שיקולים אלה, הבקשה נדחית, תוך קיום חזקת האשמה והקנס. ההחלטה היא סופית, והמזכירות מונחית לשלוח את פסק הדין לשני הצדדים.