ע"פ 1838/20

תקציר

השופט א' גרוסקופף, יחד עם השופטים פוגלמן ווילנר, דחו הן את ערעורי המשיב והן את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב זוכה מאשמת אונס, חטיפה לשם עבירת מין ומאסר שלא כדין, שהמדינה ביקשה לבטל. בית המשפט המחוזי מצא ספק סביר סביב טענת האונס, חילק את עדותה של הקורבן וקיבל חלקים תוך דחיית אחרים. בעוד גרוסקופף הכיר באפשרות להצדיק חלוקה כזו, הוא מצא את מסקנתו של בית המשפט המחוזי סבירה דיה כדי לסרב להתערבות. באשר לאישום החטיפה הסכים גרוסקופף כי מעשיו של המשיב אינם מהווים חטיפה. היסוד המהותי של שלילת החירות לא הוכח דיו, שכן עדותה של הנפגעת והנסיבות לא הוכיחו באופן חד משמעי כי חירותה לעזוב את המקום נפגעה. השופט גם פקפק בשאלה אם למשיב הייתה כוונה לבצע עבירת מין בקורבן בעת החטיפה הנטענת, שהיא תנאי להרשעה. המדינה טענה כי ניתן להתגבר על יסוד הכוונה באמצעות החלת חריגים לדרישת הסימולטניות – העבירה הנמשכת וחריגי סדרת הפעולות. עם זאת, גרוסקופף מצא כי חריגים אלה אינם חלים במקרה זה. לבסוף, אושר גם הזיכוי ממאסר בלתי חוקי, שכן הוא היה קשור קשר הדוק לאשמת החטיפה. נוכח הסכמת השופטים לפסקי הדין של בית המשפט המחוזי, נדחו הערעורים, תוך שמירה על זיכויו של המשיב.