רע"א 7814/18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך כספי בין נושים לחייבים. הערעור, שחל עליו סעיף 137 לפקודת פשיטת הרגל, מבקש לקבוע את חלוקת יתרת הכספים בחשבון כינוס הנכסים. הטענה המרכזית היא פרשנות הדרישה לשלם לנושים את "היתרה" לאחר הליכי פשיטת רגל. בית המשפט מגיע למסקנה כי סעיף 137 אינו קובע תכנית פירעון נוקשה שבה על הנושים לקבל את ההחזר הכספי המקסימלי, לרבות הפרשי הצמדה וריבית מלאים, בטרם תועבר יתרה כלשהי לחייבים. במקום זאת, לבית המשפט יש שיקול דעת להחליט על התוספות לפירעון החוב, ובכך לאפשר גמישות בחלוקה. בית המשפט אינו מחויב לפצות את הנושים באופן מוחלט על מלוא הערך הכלכלי של החוב, אך בדרך כלל ראוי לעשות זאת. במקרה זה, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו באופן שונה, והחליט לחלק את יתרת הכספים בין הצדדים על בסיס יחס מחושב, תוך קידום חלוקת נכסים הוגנת ויעילה תוך התחשבות גם בשיקום החייב. גישה זו מוצדקת בשל הנסיבות וההסכמות הספציפיות אליהן הגיעו הצדדים, לרבות מתווה שאושר על ידי בית המשפט והעניק לבית המשפט המחוזי שיקול דעת לגבי תוספות חוב. יתר על כן, חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי שייושם בקרוב יפשט את ההגדרות המורכבות הנוכחיות הקשורות לריבית והצמדה, ויקבע בבירור כי חייבים יקבלו את יתרת החוב רק לאחר שהנושים קיבלו פירעון מלא, כולל הפרשי הצמדה וריבית. עד אז, הפקודה הנוכחית מאפשרת שיקול דעת שיפוטי, שהופעל כראוי במקרה זה. אשר על כן, הערעור נדחה, והחלטת בית המשפט המחוזי עומדת בעינה. השופט הנדל והשופט שטיין מסכימים עם פסק דין זה.