ע"א 5258/98

תקציר

בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, השאלה המרכזית הייתה האם הפרת הבטחת נישואין על ידי אדם נשוי צריכה לגרור פיצויים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי ההבטחה סותרת את תקנת הציבור, שכן היא מעודדת התרת נישואין. עם זאת, המערערת טענה כי המשיב הבטיח שוב ושוב להינשא לה, מה שהוביל לכך שהיא התגרשה מבעלה. למרות שהמשיב לא התגרש מאשתו, הקשר ביניהם נמשך, וכתוצאה מכך נולד ילד. בית משפט השלום פסק תחילה פיצויים למערער. התיק הגיע לבית המשפט המחוזי, שקבע ברוב דעות כי ההבטחה בטלה, בנימוק של חשש לשיבוש הליכי נישואין בתקנת הציבור. השופט רובינשטיין חלק על כך, וטען נגד אפליה על בסיס מצב משפחתי בנוגע לטענות הפרה והדגשת חוסר הגינות כלפי האישה שנתנה אמון בהבטחה. היועץ המשפטי לממשלה הצביע על הצורך לשקול מחדש את תחולת דיני החוזים במקרים כאלה, והציע כי הפרת הבטחת נישואין בלבד לא צריכה לבטל פיצויים באופן אוטומטי, אלא אם כן היא פגעה במתכוון בצד שלישי. בסופו של דבר, פסק דינו של הנשיא ברק בבית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך הדגשת התפתחות התפיסה הציבורית בנוגע להתרת נישואין והכרה בהבטחה כמחייבת, המאפשרת פיצוי בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים. השופט א' ריבלין טען להגבלת הפיצוי לפיצויים ממוניים כדי להימנע מהחרפת בעיות בחיי הנישואין, תוך התאמת התוצאות המשפטיות למגמות הבינלאומיות הרווחות להגנה על שלמות היחסים הבין-אישיים ללא התערבות שיפוטית מוגזמת.