עמ"נ 17759-10-13

תקציר

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה כמוקדמת מדי וכי על העותר להמתין לתגובתם לפנייתו. עוד טוען המשיב כי העתירה, הממוקדת בהחלטתם, הוגשה מאוחר מדי. עוד הם טוענים כי העתירה נעדרת שחר: בריאותו של העותר אינה בסכנה מיידית, הוא מקבל טיפול הולם במשמורת, ובקשתו לקבלת מעמד בישראל אינה מצדיקה את שחרורו. העותר אינו משתף פעולה עם הרחקתו מהארץ, ובהתחשב בהתנהלותו הקודמת של התחמקות מרשויות ההגירה, שחרורו יגרום לכך שלא ניתן יהיה לאתר אותו. השופט מסכים עם טענות המשיב ומגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירה. הם מדגישים כי נסיבותיו של העותר אינן מצדיקות את שחרורו, למרות היותו במעצר למעלה מ-60 יום. השופט מציין כי העותר הפר בעבר את תנאי שחרורו ולא שיתף פעולה עם רשויות ההגירה. לסמוך עליו כעת זה בלתי אפשרי, במיוחד בהתחשב בכך שהוא לא מסר את דרכונו וסירב להצעת הקונסוליה הגנאית לספק מסמכי נסיעה. החוק אמנם מאפשר שחרור שוהה בלתי חוקי לאחר 60 יום במעצר, אך הוא נתון לשיקול דעת ואינו מחייב את הרשויות לעשות כן. במקרה דנן, האינטרס הציבורי במעצרו של העותר גובר על הצורך בשחרור, במיוחד כאשר צפויה הכרעה בבקשתו למעמד. השופט מורה כי לא ניתן לגרש את העותר בניגוד לרצונו לפני קבלת החלטה זו ודוחה את העתירה, מבלי שייפסקו הוצאות למי מהצדדים.