רמ"ש 25036-06-15

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסכסוך זוגי על פירוק הבעלות ברכוש המשותף, בעיקר בנוגע לבית הרשום על שם שני בני הזוג. בני הזוג, שנישאו בשנת 1987, הסכימו למכור את ביתם המשותף בשל מתיחות מתמשכת, אך המבקש (ככל הנראה הבעל) ניסה לחזור בו מהסכם זה. המבקש טען כי יש לדחות את המכירה עד להסדרת כל החובות המשותפים ועריכת התחשבנות פיננסית מקיפה. עוד טענו כי מחיר המכירה של הבית נמוך מדי ולא יכסה את חובותיהם המשותפים, מה שהותיר את שני הצדדים ללא בית וביטחון כלכלי. בית המשפט דחה את בקשת המבקשת לבטל את ההסכם הקודם, בנימוק של הסכמת הצדדים והיעדר כל נימוק משכנע המצדיק את דחיית המכירה. השופטת הדגישה כי ביטול ההסכמה בשלב זה יגרום נזק כלכלי למשיבה (ככל הנראה האישה) וכי המבקשת לא הוכיחה פגמים כלשהם בהסכם המקורי. פסק הדין הדגיש את הצורך בפתרון אינטגרטיבי וכולל בסכסוכי משפחה, אך גם הכיר בכך שפירוק השותפות בבית לאלתר היה דרך הפעולה הנבונה ביותר בנסיבות העניין. השופטת ציינה כי ניתן לטפל בחששותיה של המבקשת מפני חובות משותפים המכלה את תמורת המכירה באמצעות מכירת הבית באופן מיידי והפקדת התמורה אצל בית המשפט עד לבירור החובות הכספיים. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי טענות המבקש חסרות בסיס, שכן ההיגיון הכלכלי מחייב למכור את הבית במהירות, במיוחד נוכח קיומם של נושים המבקשים פירעון. השופט הגיע למסקנה כי המבקש לא הציג כל טיעון משכנע לעיכוב המכירה וכי המשך פירוק השותפות הוא לטובת שני הצדדים. בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט לענייני משפחה נדחתה, ופסקי הדין הקודמים עמדו בעינם, והורו למבקש לחתום על הסכם המכר או להסתכן במינוי עורכי הדין של הצדדים ככונסי נכסים למכירת הבית.